עסקה לוהטת בברילוצ’ה המושלגת

אחת השאלות הגדולות בטיול היא האם להזמין לינה מראש או לא. בטיול ארוך, בטיול שאינו בשיא העונה או בטיול רכוב, קל להיות ספונטניות/ים. בטיול המבוסס על מקצבים קצרים של זמן ועל מעברים בטיסות, קיים יתרון כלשהו להזמנה מראש. רוב ההוסטלים, המוטלים והמלונות בארצות הברית, וכן רוב ההוסטלים בארגנטינה (לא בדקתי מלונות שם), מאפשרים ביטול ללא חיוב עד 24 או 48 שעות לפני הצ’ק אין הראשון. הדבר מאפשר לחסוך זמן טיול יקר על חיפוש מקומות לינה, אך עדיין לאפשר ספונטניות.

  לכן, בין לבין עבודות וסמינרים לתואר היפהפה שלי באוניברסיטה, אני במירוץ אחר הוסטלים. על השיטה שפיתחתי לחיפוש הוסטלים באופן מהיר יותר ארחיב, אני מקווה, במועד מאוחר יותר. בינתיים אספר לכן שלאחרונה התכתבתי עם הוסטלים רבים בברילוצ’ה, אחת מגולות הכותרת הארגנטינאיות של הטיול שלי. כולן וכולם היו מקסימות/ים, או כך “נשמע” דרך המייל. לא קיבלתי תחושה שהכבדתי עליהן/ם בשאלות, ושמחתי על המידע שקיבלתי במייל. באופן נוח, ריכזתי הכל מול המאוורר שלי, וההחלטה הקשה הייתה בין שני מקומות. מקום אחד הציע לי חדר פרטי (עם שירותים/מקלחת משותפת; מקלחת עם וילון) במחיר שחברה שילמה בקיץ הארגנטינאי על מיטה בחדר משותף. המקום השני הציע לי פרומו כפול: גם כל לילה רביעי במתנה (מתכננת להיות שם תשעה ימים) וגם הנחה על כל לילה שאני כן משלמת באמצעות כרטיס החברות של רשת האכסניות Hostelling International, או בקיצור: HI. מדובר על כחצי מהמחיר המוצע על החדר הפרטי הנ”ל, שהוא החדר הפרטי הכי זול שמצאתי.

  נטיתי מאוד-מאוד לעבר החדר הפרטי. אלו מכן/ם שמכירות/ים אותי יודעות/ים שההחלטה להאריך את הטיול על ידי שינה בהוסטלים (שזולים ממלונות) לא הייתה צפויה. מלבד זאת, יכול היה להיות נחמד להעניק לעצמי סוף-סוף מרחב פרטי באמצע הטיול חסר הפרטיות, אך המדהים והמרגש, הזה.

  בחרתי בהוסטל הזול. בחרתי זאת כדי שאוכל להתענג על השוקולדים של ברילוצ’ה, כדי שאוכל להתנסות בסקי, וסתם כדי שלא אדאג כשהמחירים בחלק מהמקומות גבוהים יותר ממה שציפיתי, במיוחד בסוף עונת החורף ובמיוחד אחרי ההתפרצות הוולקנית שהייתה לא מזמן.

  חודש שעבר התפרץ הר געש בצ’ילה, כמאה קילומטרים מברילוצ’ה. ברילוצ’ה, שבדיוק התכוננה לפתוח את עונת הסקי שלה, חטפה מנה גדושה של אפר וולקני, שכיסה את העיירה בצבע חום. אפילו האגמים היפהפיים שלה, עם הצבע הכחול העמוק, הפכו חומים. אחת מהנשים שענו למיילים שלי בנוגע להוסטלים (אישה אדיבה מאוד, שחולמת לבוא לישראל ולפגוש שוב את כל החברות/ים שיש לה כאן), סיפרה לי שהאגמים חזרו כעת לצבעם הכחול. האפר הוולקני הפך לחול, משהו שברילוצ’ה לא התנסתה בו כנראה עד כה. בנוסף, בעודי יושבת בחום הגבוה של אמצע יולי מרכז-ישראלי, עם מאוורר צמוד, היא סיפרה לי שיורד שם שלג עכשיו. עוד חודשיים, חשבתי, עוד חודשיים אני מגיעה לחורף. וכשאגיע, אתן לעצמי את ההזדמנות להתענג לא רק על הנופים עליהם אני חולמת זמן רב, אלא על החיבור האנושי בין אנשים שבמקרה הגיעו לאותו מקום באותו הזמן, וכמובן, על עזיבת אזור הנוחות שלי למרחבים המדהימים האלה של החיים, בהם הכל אפשרי, אפילו שלג באמצע הקיץ.

Submit a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

CommentLuv badge

css.php